להיות אני

מאז ומתמיד חיפשנו משמעות. רצינו לדעת למה אנחנו כאן, מה אנחנו אמורים לעשות, מה הייעוד שלנו בעולם הזה. אנחנו שואלים את עצמנו שאלות גדולות כמו ״מה נועדתי להיות?״, ״איך אני מגשים את עצמי?״, ״מה הדבר שאני אמור לעשות בעולם הזה?״

אבל אולי… אנחנו בכלל שואלים את השאלה הלא נכונה?

כי האמת היא, שהייעוד שלנו הוא לא משהו שצריך לגלות. הוא לא משהו שנמצא שם בחוץ, מחכה שנתאמץ ונמצא אותו כמו מפה אבודה.

הייעוד שלנו הוא פשוט: להסכים להיות מי שאנחנו באמת.

אם זה כל כך פשוט, למה זה לא מובן מאליו? למה אנחנו לא פשוט חיים את הייעוד שלנו מהרגע שאנחנו נולדים? כי זה המסע שלנו.

במהלך החיים למדנו להסתיר, להחביא חלקים מעצמנו, להתאים את עצמנו לסביבה. לימדו אותנו מגיל צעיר מה נכון ומה לא, איך צריך להתנהג, מה רצוי להראות ומה עדיף להחביא. זו לא ״טעות״, זו הדרך.

דווקא דרך החוסר, דרך ההסתרה, דרך המקומות שבהם שכחנו מי אנחנו, אנחנו מגלים מחדש. אם היינו יודעים מההתחלה מי אנחנו במלואנו, איפה היה מקום למסע? איך היינו מתפתחים? איך היינו יכולים ללמוד את עצמנו באמת?

ובכל זאת, הסימנים תמיד שם.

הסימנים

כשהייתי ילדה, אהבתי לשחק שאני פיה שמרפאת אחרים. קסמים ריגשו אותי, סרטי פנטזיה מילאו אותי בתחושה של בית. זה לא היה סתם. זה היה המסע הנשמתי שלי, שכבר אז דיבר אליי, גם אם לא ידעתי לתת לו שם או להבין אותו במילים.

הרצונות שלנו, החלומות שלנו, הדברים שמלהיבים אותנו, הם לא סתם כאן. הם מצפן שמכוון אותנו אל מי שאנחנו. לפעמים הם חבויים תחת שכבות של פחדים, של ספקות, של חוויות מהחיים שהרחיקו אותנו מהם, אבל הם לא נעלמים. הם תמיד איתנו, מחכים שנשים לב, שניתן להם מקום.

במקום לשאול ״איך אני מגשים את עצמי?״, אולי ננסה לשאול: ״איך אני יכולה להיות אני?״

ההתמקדות משתנה. זה לא על להגיע לאיזה יעד, אלא להסכים לחקור, להסכים להיזכר, להסכים לתת לעצמנו ביטוי. להיות אנחנו זה לא יעד אחד, זה תהליך מתמיד של גילוי, של התפתחות, של הסכמה לפגוש את עצמנו כל פעם מחדש.

זה מסע שנע כמו גלים. יש רגעים של התרחבות ויש רגעים של התכווצות. רגעים שבהם אנחנו מבינים בדיוק מי אנחנו, ורגעים שבהם הכל מתפרק ואנחנו שוב צריכים לבנות מחדש. אבל זה כל היופי.

להיות מי שאנחנו זה לנוע עם החיים, להסכים לשנות צורה, להסכים להיות גמישים, להסכים להיות ברגע הזה, בדיוק כפי שאנחנו עכשיו.