הקסם שבחיים
על הדברים שקורים גם כשאנחנו לא רואות איך.
בואי נגדיר רגע מה זה קסם. מה הקשר בין קוסם שמופיע במסיבת יום הולדת לבין שאמאן שעורך טקס ריפוי? על פניו, מדובר בשני עולמות שונים לגמרי. האחד שולף קלף שחשבנו שאבד בתוך החפיסה, והשני עובד עם צמחים, תפילה, אנרגיה או מידע שעולה מתוך מרחב שאנחנו לא רגילות לראות.
ובכל זאת, יש ביניהם דבר אחד משותף: שניהם פועלים בתוך מרחב שנסתר מעינינו.
הם עושים פעולה שאנחנו לא רואות את כולה. חלק מהמידע נעלם מהעין החשופה, ולכן המוח שלנו לא מצליח להבין מיד איך התוצאה התרחשה. אצל הקוסם זו יכולה להיות זריזות ידיים, הסחת דעת או מנגנון שהוא לא גילה לנו. אצל השאמאן זו יכולה להיות הקשבה למרחבים, לסמלים ולידע שהרציונל שלנו לא רגיל לפענח.
הפעולה מתרחשת, אבל הדרך שבה היא מתרחשת נסתרת מאיתנו. וזה חשוב, כי נסתר לא אומר לא קיים. נסתר אומר שאני עדיין לא רואה, לא מבינה או לא מחזיקה בכל המידע.
יש אינספור דברים שפועלים בעולם בלי שנוכל לראות אותם בעיניים. אנחנו לא רואות את כוח הכבידה, אבל אנחנו פוגשות את ההשפעה שלו. אנחנו לא רואות מחשבה, אהבה, געגוע או אינטואיציה, אבל אנחנו מרגישות איך הם מזיזים אותנו מבפנים ומשנים את הבחירות שלנו. אנחנו לא רואות את השורשים שנפרשים מתחת לאדמה, ובכל זאת עץ שלם ניזון מהם.
לא כל דבר אמיתי חייב להיות גלוי. לפעמים הקסם נמצא בדיוק שם, במרחב שבין מה שאני רואה לבין מה שכבר פועל.
הכוחות שכבר קיימים בנו
כשאנחנו שומעות את המילים ״כוחות קסם״, קל לדמיין אישה שמזיזה חפצים בכוח המחשבה, רואה את העתיד או מערבבת שיקוי בתוך קדרה. אבל כוחות הקסם שלנו הרבה יותר קרובים, טבעיים ויומיומיים מזה.
זה הרגע שבו ידעת שמישהי עומדת להתקשר אלייך, ושנייה אחר כך הטלפון צלצל. התחושה הברורה שלא כדאי לך ללכת למקום מסוים, גם כשלא הייתה לך דרך להסביר למה. הרעיון שהגיע אלייך פתאום במקלחת ופתר משהו שניסית להבין במשך ימים. החלום שהציף אמת שעוד לא הסכמת להגיד לעצמך בקול. הגוף שהתכווץ מול דבר שנראה נכון על הנייר, או הלב שהתרחב מול דרך שלא הייתה הגיונית אבל הרגישה חיה.
זה הרגע שבו ביקשת תשובה ופתחת ספר בדיוק בעמוד שהיית צריכה לקרוא. המפגש שהגיע בתזמון מדויק. השיחה ששינתה את הכיוון שלך. המשפט ששמעת במקרה ברחוב ונגע בדיוק בנושא שהעסיק אותך.
אנחנו יכולות לקרוא לזה צירוף מקרים. אנחנו יכולות לקרוא לזה אינטואיציה, סנכרון, תת מודע, אלוהים, היקום או החיים שמדברים איתנו. השם פחות חשוב. השאלה היא אם אנחנו מסכימות לעצור ולהקשיב.
העולם לימד אותנו להטיל ספק
אנחנו חיות בעולם שמעריך מאוד את מה שאפשר לראות, למדוד, להוכיח ולהסביר. יש בזה חוכמה גדולה. הספקנות עוזרת לנו לבדוק, להבחין, לשאול שאלות ולא להאמין באופן עיוור לכל דבר שמספרים לנו.
אבל כשהספק הופך להיות הקול היחיד שמותר לנו להקשיב לו, משהו בנו מתחיל להצטמצם.
למדנו לפקפק במה שאנחנו מרגישות אם אין לנו הוכחה. למדנו לבטל ידיעה פנימית כי אנחנו לא מסוגלות להסביר מאיפה היא הגיעה. למדנו לקרוא לעצמנו דרמטיות, רגישות מדי או מדמיינות, במקום לעצור ולבדוק מה החוויה שלנו מנסה לספר לנו.
לאט לאט אנחנו מפסיקות לסמוך על עצמנו. אנחנו מרגישות משהו ואז מיד שואלות מישהי אחרת מה היא חושבת. מקבלות מסר ברור מהגוף ומתחילות לבנות תיק טיעונים נגדו. יודעות מה נכון לנו, אבל מחכות שהמציאות החיצונית תאשר שהידיעה שלנו חוקית.
הספק עצמו אינו האויב. הוא יכול לשבת לצד האינטואיציה ולעזור לנו לבדוק את הדרך. הבעיה מתחילה כשהוא משתיק כל קול אחר בתוכנו עוד לפני שהספקנו לשמוע מה יש לו לומר.
לכולנו יש כוחות קסם. לא מפני שאנחנו צריכות להפוך למשהו אחר, אלא מפני שאנחנו חלק מהחיים האלה. גם אנחנו עשויות מהטבע, מאותם חומרים ומאותה חוכמה שגורמת לזרע לדעת מתי לבקוע, לציפור לדעת מתי לנדוד ולגוף לדעת איך לרפא פצע.
הקסם לא נמצא רחוק מאיתנו. הוא נמצא מתחת לאף שלנו. הקסם הוא אנחנו!!!!
קסם צריך מקום להפתיע אותנו
חלק מהקסם הוא שאנחנו לא יודעות מראש בדיוק איך הוא ייראה.
אם אני מנסה לשלוט בכל פרט, לנבא כל תוצאה ולהישאר רק בתוך מה שכבר מוכר לי, לא נשאר הרבה מקום להפתעה. אני יכולה ליצור רק מתוך האפשרויות שאני כבר מכירה, ללכת רק בדרכים שכבר הלכתי בהן ולקבל תשובות שמתאימות למי שהייתי עד היום.
אבל לפעמים האפשרות החדשה נמצאת דווקא מחוץ למסלול האוטומטי שלי.
זה לא אומר שאני צריכה לעשות משהו קיצוני, לסכן את עצמי או לפעול נגד מה שנכון לי. אני לא צריכה לעזוב הכול, לקפוץ בלי להסתכל או לקרוא לכל דחף רגעי סימן מהיקום. אני רק צריכה להשאיר פתח קטן לחדש.
להיות בסקרנות במקום להחליט מראש שאני כבר יודעת. להסכים שלחיים יכולה להיות תשובה שלא חשבתי עליה. לבחור לפעמים מתוך מה שמרגיש חי, מסקרן או מעט שונה, ולא רק מתוך הרגל.
זה יכול להיות לבחור בדרך אחרת לעבודה ולפגוש בדרך משהו ששינה לי את היום. לשלוח הודעה למישהי שעלתה לי ללב. להיכנס לחנות שמשכה את תשומת ליבי. לפתוח ספר שלא תכננתי לקרוא.
הקסם לא תמיד נמצא בדבר העל טבעי שקורה. הקסם מתחיל בעצם ההסכמה להיות מופתעת, לתת לחיים להשפיע עלינו. אנחנו לא צריכות לדעת מה עומד לקרות כדי לפגוש את החיים. אנחנו צריכות להסכים להיות נוכחות מספיק כדי לזהות אותם כשהם מגיעים.
תשומת הלב שלנו מאירה את הנסתר
הקסם קורה כל הזמן, אבל אנחנו לא תמיד פנויות לראות אותו. לא מפני שאין לנו אינטואיציה או מפני שהחיים הפסיקו לדבר איתנו, אלא מפני שהקשב שלנו נמצא במקום אחר.
כשאנחנו ממהרות ממשימה למשימה, שקועות בטלפון או מנסות לפתור הכול דרך המחשבות, הרחשים העדינים נבלעים בתוך הרעש. הידיעה הפנימית לא תמיד צועקת. לפעמים היא מגיעה כמו לחישה, משיכה קלה, תמונה שעולה בראש, תחושה בבטן או משפט שחוזר אלינו שוב ושוב.
אנחנו רגילות לחפש את המסר הגדול, החד והחד משמעי. אנחנו מחכות שהיקום ישלח שלט ענק שעליו כתובה התשובה המדויקת. ובינתיים אנחנו מפספסות את הפירורים הקטנים שהדרך משאירה לנו.
הקסם מבקש תשומת לב. תשומת לב למה שחוזר. למה שמרגיש חי. למה שהגוף יודע עוד לפני שהמוח ניסח. למפגשים שמגיעים בתזמון מדויק. לרעיונות שמדליקים בנו אור. למקומות שבהם משהו בתוכנו מתרחב ואומר: לכאן.
מה שאנחנו נותנות לו תשומת לב מתחיל לקבל צורה. כמו זרע באדמה, גם הידיעה הפנימית שלנו זקוקה לנוכחות, למים ולאור. ככל שאנחנו מקשיבות לה, בודקות אותה ופועלות איתה בצעדים קטנים, כך אנחנו לומדות לזהות את השפה הייחודית שבה היא מדברת איתנו. (ואם בא לך ללמוד את השפה הזאת לעומק, בדיוק לשם נועדה התוכנית הקול שקורא לי.)
להיזכר בקסם ביחד
יש סיבה לכך שלאורך ההיסטוריה נשים התקבצו יחד במעגלים. יש דברים שאנחנו מסוגלות להרגיש לבד, אבל קל לנו הרבה יותר לתת להם אמון כשהם מקבלים מקום בתוך מרחב משותף.
כשאני נמצאת בסביבה שבה כל שיחה על אינטואיציה נתקלת בציניות, אני מתחילה לצנזר את עצמי. אני מספרת רק חצי מהחוויה, מקטינה את מה שהרגשתי או עוטפת אותו בבדיחה כדי שאף אחת לא תחשוב שאני מוזרה. אחרי זמן מה אני כבר לא זקוקה למישהי מבחוץ שתטיל בי ספק. למדתי לעשות את זה בעצמי.
אבל כשאני נמצאת לצד נשים שמבינות את השפה הזאת מבפנים, משהו בי יכול להתרווח. אני לא צריכה להוכיח שהחוויה שלי אמיתית. אני יכולה לספר, לשאול, לחקור ולהקשיב. אישה אחת נותנת מילים לדבר שאישה אחרת הרגישה במשך שנים ולא ידעה איך לקרוא לו. אחת משתפת בסימן שקיבלה, ופתאום אחרת מזהה את הדרך שבה החיים מדברים גם אליה.
לא מפני שכולנו צריכות לראות את העולם בדיוק באותה צורה, אלא מפני שאנחנו נותנות זו לזו רשות לראות.
בטבע, עץ אינו צומח לבד באמת. מתחת לאדמה מתקיימת רשת שלמה של שורשים ופטריות שמעבירה מידע והזנה בין חלקי היער. מה שנראה לעינינו כאוסף של עצים נפרדים הוא למעשה מערכת חיה שמתקשרת, תומכת וצומחת יחד. גם אנחנו כאלה. המחשבה לדמיין אותנו כך מעוררת לי כל פעם מחדש בכלללל הגוף צמרמורות של התרגשות. בחיי.
לכל אחת יש קצב אחר, דרך אחרת ומתנות אחרות להביא לעולם. אין דרך אחת נכונה להיות אישה מחוברת, אינטואיטיבית או רוחנית. אבל כשאנחנו נמצאות בתוך סביבה שמדברת איתנו שפה זהה ורואה את העולם מתוך סקרנות דומה, אנחנו יכולות לשגשג בצורה אחרת. הקול הפנימי נעשה ברור יותר. האמון שלנו בעצמנו מתחזק. מה שהעזנו רק ללחוש לעצמנו מקבל מקום לחיות.
יש גבהים שאפשר להגיע אליהם רק כשלא מטפסות לבד.
להיזכר במכשפה הטובה
המילה ״מכשפה״ נשאה לאורך השנים כל כך הרבה פחד, בושה וסיפורים אפלים. אבל מתחת לכל השכבות האלה נמצאת אישה שיודעת להקשיב. אישה שמכירה את הטבע, את הגוף, את מחזוריות החיים ואת המרחבים שלא תמיד רואים בעיניים. אישה שמרגישה, חוקרת, שואלת ומסכימה לקבל מידע גם בדרכים שהעולם המודרני שכח לכבד.
והמכשפה הטובה לא משתמשת בכוחות שלה כדי לשלוט. היא משתמשת בהם כדי לאהוב, לרפא, להנהיג, ליצור ולהשפיע. היא זוכרת שהיא שייכת למשהו גדול ממנה, ובאותו הזמן יודעת שלנוכחות שלה יש משמעות בתוכו. היא לא דמות רחוקה מסיפור. היא חלק חי בתוכנו.
היא האישה שיודעת לפני שיש לה הוכחה.
זו שמקשיבה לליבה גם כשהעולם רועש.
זו שרואה יופי וסמליות במקום שאחרות רואות רק עוד יום רגיל.
זו שמוכנה לפגוש את המרחב הנסתר, לא מתוך עיוורון, אלא מתוך סקרנות, הקשבה ואמון.
היא לא צריכה ללמוד איך להיות קסומה. היא צריכה להיזכר שהיא כבר כזאת.
השאירי פתח קטן להפתעה! החיים כבר בדרך לפגוש אותך!!!
באהבה ענקית, קארין נתן
