לא לדעת, אולי זה לא כזה נורא?

יש לנו כאב אמיתי מול אי ודאות. לא לדעת. יאבלילילייי, אנשים יעדיפו לשלם לנומרולוגית שתגיד להם את העתיד, למתקשרת שתגיד להם אם זה האיש הנכון בשבילם, מאשר לשהות רגע בתוך הריק, בתוך חוסר הוודאות הזה.

יש לנו קושי אמיתי להישאר בתוך הריק, בתוך הלא ברור, בתוך המקום שאין בו תשובה. ויש לנו את כל הסיבות לכך: שם אין שליטה. וואי וואי כמה אנחנו אוהבות שליטה… הידיעה נותנת לנו תחושת קרקע, תחושת ביטחון, תחושת ״אני מבינה לאן זה הולך״.

אבל השאלה האמיתית: באמת? האומנם? מה קורה כשאנחנו לא יודעות?

הכלי והאור

כאן נכנסת חוכמה עתיקה מחוכמת הקבלה, שאני מאוהבת בה ושמלווה אותי כבר תקופה: חוכמת הכלי והאור.

דמייני כוס מים. הכוס היא הכלי, והמים הם האור, השפע, החיים עצמם. הכלי נועד להכיל. להתמלא. לממש את עצמו דרך מה שנשפך לתוכו.

כשאנחנו לא יודעות, זה כמו כוס לא מלאה. משהו חסר. ואז מתחילה תנועה פנימית חזקה: למלא. להבין. לשלוט. לסגור קצוות. אנחנו מנסות למלא את הכלי דרך מחשבות, החלטות, פעולות, פתרונות מהירים.

אבל האמת הרוחנית מראה לנו משהו עמוק: כל מה שאנחנו ממלאות בכוח לא באמת ממלא אותנו. זה מתמלא… ומסתלק. כי אנחנו עשינו את זה. מתוך הכרח. מתוך ״צריך״. או בכנות גמורה, עשינו את זה כדי לסלק את תחושת האי נעימות שנולדה בעקבות חוסר השליטה במציאות.

אז מתי אנחנו באמת מתמלאות? כשאנחנו שוהות. כשאנחנו לא לוחצות. כשאנחנו מסכימות להיות רגע בתוך הלא יודע.

כל האפשרויות

יש מושג בפיזיקה הקוונטית שנקרא סופרפוזיציה: מצב שבו כל האפשרויות מתקיימות בו זמנית.

כשאני לא יודעת, אני לא סוגרת על אפשרות אחת שזה מה שיקרה בוודאות! אני לא מצמצמת את האינסוף למסלול אחד. אני מאפשרת לחיים להפתיע אותי. להביא אליי את הדרך המדויקת, המיטיבה, זו שאולי אפילו לא יכולתי לדמיין.

יש בזה חוכמה עמוקה. חוכמה נקבית. חוכמה שנשכחה מהעולם, ועכשיו חוזרת.

לימדו אותנו לרוץ, למלא, לעשות, להתקדם, לשלוט. אבל כמעט אף אחד לא לימד אותנו לשהות. להיות. להקשיב למה שנרקם בשקט.

והאמת? הרעיונות הכי גדולים שלי הגיעו כשלא עשיתי כלום. כשבהיתי בקיר. כשלא הייתה לי מטרה קונקרטית. כשהייתי בהתבודדות במדבר. כשפשוט הייתי.

הכלי יכול להתמלא רק כשיש בו מקום.

אולי עבור חלקכן זה קונספט חדש, ואיזו זכות יש לי להביא אותו עד אליכן (כן כן, עד אלייך בובי, את מלכה, דברים רוצים לבוא אליייייךךךךךך): כשאנחנו נותנות מקום, האור יכול להיכנס. שפע. השראה. תודעה רחבה יותר. החיים עצמם הופכים לשותפים שלנו.

למה שאני אתכנן את הכל??? מי אני בכלל? מה אני יודעת יותר טוב מהחיים עצמם? למה שכל המשקל יהיה עליי, תגידו לי? לכל אחת מאיתנו יש כל כך הרבה תמיכה והדרכה שרק מחכה שנפנה אליה!!! זה דורש מאיתנו להאמין. כמו אישה בהיריון: היא לא רואה את התינוק, אבל מאמינה ומרגישה. איזו עוצמה יש בנו, וואי וואי.

לא לדעת זה פתח

ואולי לא לדעת… זה לא ריק. אולי לא לדעת זה פתח. אולי שם, בדיוק שם, מחכה האור שמבקש למלא אותך באמת.

כשאנחנו לא יודעות, זה פתח ליצירה חדשה.
כשאנחנו לא יודעות, דברים יכולים לקרות בשיתוף פעולה עם הגדול מאיתנו.
כשאנחנו לא יודעות, יש עוד מלא הפתעות בדרך אלינו, ודרך של גילוי מדהים לגלות אותן.

שלא תטעו, זה אחד הדברים הכי קשים עבורי. אני שמה לב איך בזוגיות שלי אני כל הזמן דורשת תשובות, דורשת לדעת. בתקופה האחרונה, עם המודעות ועם הגדילה, אני שמה לב שכמה שאני מסכימה לסמוך, ככה זה מאפשר לי לא לדעת. זה מאפשר לי להישען. ומתוך זה להיות מופתעת. להיות אהובה. לקבל.

איך נקבל, אם לא נפנה את המקום לכל הטוב שרוצה להגיע אלינו?

מפחד לסקרנות

ביחד עם זה, אני לומדת ליהנות, לחקור ולהתרגש מהמקומות שבהם אני לא יודעת. אני הופכת באלכימיה קסומה את הפחד לדחף. במקום ״אמאלההה אני לא יודעת״, זה הופך ל״וואווווו, יש לי עוד מלא לגלות כאן. מעניין באיזו דרך החיים יספרו לי את זה״. כי שם יש הפתעות וסיפורים שבאמת שווה לספר.

אז שמעו אחד כזה. מאז שיצאתי לאור עם העסק והעשייה שלי, אני מקבלת כל כמה זמן הודעות מאנשים שרוצים לשמוע אותי מדברת בפודקאסט. קיבלתי בחיוך את הרמיזה מהיקום. ואז נולד בי הרצון: בא לי. ואם בא לי, זה הזמן!

חיפשתי שם לפודקאסט, ובחרתי בחירה אמיצה: אני לא רוצה ללחוץ על עצמי להמציא את השם, אני אחכה שהוא יגיע אליי. אני בוחרת לא לדעת.

יום אחד ״בטעות״ יצאתי מוקדם מדי על האופנוע לפגישה (התבלבלתי בשעות, חיחי), והופ, זה פשוט הגיע אליי לתודעה: השם של הפודקאסט, הקונספט שלו, במה הוא הולך לעסוק ואיזה קול הוא יביא לעולם. ככה, בקלות. לא התאמצתי. שהיתי, ואז האור הגיע.

והפודקאסט הזה נולד: הכל כבר כאן.