זרע הוא עוד לא עץ

כל מה שעבר עלייך, כל התהליכים שהנשמה שלך הובילה אותך דרכם, מכינים אותך לרגע שבו את יכולה להחזיק את הזרע ביד ולהגיד: ״הנה, זה זה. זה הרצון שלי, זה הכיוון, זה המקום שאליו אני הולכת.״

(זרע הוא מטפורה בשפה שלי לרצון, לתשוקה ולמקום שאליו את הולכת.) לפעמים מדובר במשהו מעשי, כמו קורס שאני רוצה להוציא לעולם. ולפעמים זו הבנה פנימית, שחשוב לי לחיות בחיבור לנשמה וללכת לפי המצפן הפנימי שלי.

הסטופר

אבל זרע שנטמן באדמה לא הופך לעץ למחרת. בתוכו כבר נמצאת כל החוכמה שהוא צריך כדי לגדול, ובכל זאת הוא זקוק למפגש עם האדמה, עם השמש ועם המים, וגם לזמן ולמרחב כדי להתפתח.

אף אחת מאיתנו לא הייתה ניגשת לזרע ששתלה אתמול, מתאכזבת ממנו כי עוד לא נתן פרי, ומפסיקה להשקות אותו. זה נשמע מצחיק. ובכל זאת, זה בדיוק מה שאנחנו עושות לעצמנו לא פעם. אנחנו הולכות בחיים עם סטופר ביד, ושואלות למה זה עוד לא קרה ולמה התהליך שעשינו עוד לא הביא תוצאה. ומשם קצרה הדרך למסקנה שהבעיה בנו: שאנחנו לא מספיק טובות, לא מספיק כריזמטיות, או שלא ביקשנו נכון.

בעיניי זו רוחניות קצת רעילה, כי היא מטילה את כל המשקל עלינו. נכון שהמציאות משקפת את העולם הפנימי שלנו, אבל היא גם מערכת יחסים בינינו לבין היקום, בורא עולם, משהו גדול מאיתנו.

החיים מזמינים אותנו ללכת דרך, ובדרך הזו לגדל את התובנות ואת הכוחות שנצטרך. כך, כשהזרע יהפוך לעץ, הוא יהיה עמיד, וביקורת או התנגדות לא יפילו אותו.

מה שניתן לו תוקף גם יגדל. כשאני חוזרת שוב ושוב על ״אני עוד לא שם״, זה מה שאני משקה בגינת הירק התודעתית שלי, וזה מה שיצמח בה.

מה כבר צמח

השאלה שאני מציעה לשאול במקום היא: מה כבר צמח? אולי עוד אין אלפי עוקבים, ואולי לא נרשמו הרבה נשים לסדנה, אבל משהו קטן כבר השתנה, ואפשר לבחור לראות אותו.

יש אומץ בעצם זה שהעזתי. לפני כמה שנים הייתי במקום אחר לגמרי, והיום יש לי בהירות לגבי מה שאני רוצה לעשות, וזה כבר המון.

זה לא אומר שצריך להתעלם מהקושי. יש מקום לאכזבה, לבושה ולכל רגש שעולה. רגש שלא נותנים לו מקום רק מתעצם, עד שהוא מציף אותנו. לכן כשמגיע גל, כדאי לתת לו לעבור. ובשיחה שלנו עם עצמנו, אפשר לבחור להסתכל גם על מה שיש.

תנועה על פני שלמות

להסכים לנוע גם כשהדברים עוד לא מושלמים, כי תנועה מביאה עוד תנועה.

לפעמים זה מרגיש כמו קפיצה למים. מי שקופצת ומיד מחפשת את התוצאה, מתחילה לדשדש ולהיבהל. הקפיצה עצמה מבקשת דבר אחר: לסמוך על הזרם שיודע לאן לקחת אותנו.

ואם הנשמה שלך שמה בך רצון, הוא הגיע מסיבה, והסיבה היא שאת מוכנה. את לא מאחרת. את נמצאת בדיוק איפה שאת אמורה להיות.

את שלמה מעצם היותך. את נשמה אינסופית שבחרה לרדת לעולם סופי, עולם של זמן ומרחב, שבו גם עץ לא גדל ביום אחד. והנשמה שלך אף פעם לא מאוכזבת ממך. היא כאן כדי לחקור, ברגעים הגבוהים וגם בנמוכים.

ואולי אפשר לצמוח בחיים האלה לא רק דרך הכאב, אלא גם מתוך סקרנות, התרגשות ואמונה.