תודעת ספירלה

אנחנו הטבע. כן כן, ככה אנחנו מתחילות, ישר ולעניין.

לא רק חיות בו, לא רק מתרגשות ממנו, אלא עשויות מאותה חוכמה ממש. כולנו אבק כוכבים (ברמה המדעית, כן?). אולי זו הסיבה שהטבע מרגיש לנו כמו בית. לא בגלל הנוף, לא בגלל השקט, אלא כי משהו עמוק בתוכנו מזהה את עצמו בו. הנשמה מריחה מוכר. אנחנו רואות בו את עצמנו.

כשאנחנו יושבות ליד עץ, הולכות בשביל אדמה או מביטות בשמיים משתנים, משהו נרגע. לא כי הכול מסתדר, אלא כי משהו נזכר בהתרגשות: זו אני! זה כמוני! לא קו ישר, לא התקדמות קבועה וברורה, לא מפעל שמספק כל פעם אותה תוצאה. אלא תנועה חיה, מחזורית, משתנה ונעה.

בטבע אין דבר קבוע. אין שום דבר שהוא מוחלט, סופי או נשאר אותו דבר. פרחים נובלים, עלים נושרים, עונות מתחלפות. אחרי כל זריחה מגיעה שקיעה, ואחרי כל שקיעה, אור חדש.

יהיה מצחיק להסתכל על זה כ״בעיה״, אבל לעצמנו אנחנו עושות את זה כל הזמן. כי זה הקצב של החיים, זה הטבע של ההתפתחות שבשבילה באנו לכאן. כל הזמן זז. כל הזמן משתנה. זו לא מקריות, זו השתקפות מדויקת של המהות שלנו.

החיים כתנועה ולא יעד

אנחנו פוגשות רגעי התרחבות ורגעי התכווצות, תקופות של בהירות ותקופות של בלבול, זמנים של פריחה וזמנים של התכנסות פנימה. כמו בטבע, אין שלב ״טוב״ ושלב ״רע״. יהיה מצחיק להגיד שהחורף הוא רע, נכון? איזה מזל שיש מים שיורדים מהשמיים, וואי וואי.

הקושי מתחיל כשאנחנו מצפות מעצמנו להיות משהו קבוע. כשאנחנו מאמינות שמשהו בנו נשבר אם ״חזרנו אחורה״. כשאנחנו חושבות שאם משהו חוזר, סימן שלא התקדמנו.

אבל בטבע, חזרה היא חלק מהצמיחה. כי בתכלס שום דבר לא באמת הולך אחורה, אלא רק מתקדם!

כשאני אומרת תודעת ספירלה, אני לא מדברת רק על להבין שככה הטבע עובד. אני מדברת על להסכים להסתכל על החיים בעיניים שאומרות: אני הטבע. אני לא משהו שצריך לתקן עד שיגיע ״המצב הסופי״. אני תנועה חיה. כמו פעימת לב, מתרחבת ומתכווצת.

בתודעת ספירלה, ריפוי הוא לא להפוך למישהי שאנחנו לא. ריפוי הוא להיזכר שאנחנו כבר שלמות, גם כשאנחנו משתנות.

אני רואה את זה שוב ושוב בתהליכי ליווי עם נשים, בקורסים, במפגשים עמוקים. הרגע שבו משהו נרגע באמת הוא לא כשהקושי נעלם, אלא כשיש הסכמה לראות אותו כחלק מהדרך. כחלק מהסיבוב הנוכחי בספירלה. שאני בסדר איך שאני עכשיו.

עם איזה משקפיים את מביטה במציאות?

תודעת ספירלה היא לא איזה רעיון מגניב. אני מציעה לך פה משקפיים. אותה מציאות, מבט אחר.

המציאות עצמה לא משתנה. החיים ממשיכים להביא תנועה, חזרות, אתגרים, צמיחה. אבל הדרך שבה אני מביטה בהם משתנה לגמרי.

כשאני מביטה בי בחדות, אני שואלת: למה זה לא נגמר כבר? למה אני עדיין כאן? מתי אגיע? וכשאני מביטה דרך תודעת ספירלה, השאלות משתנות: איפה אני בסיבוב הזה? מה מבקש לקבל כאן תשומת לב? איזו חוכמה נפתחת עכשיו?

וברגע הזה משהו מתרכך. ההליכה בעולם נעשית פחות אלימה כלפי עצמי. פחות שיפוטית. מופיעה שם יותר רכות, חמלה, קבלה, הסכמה. זה משהו שהלב שלי מבקש כל כך בחיי, ודרך המשקפיים האלה המציאות נצבעת ביופי של דרך, ביער של צמיחה. כל שלב הופך למסקרן, מעניין, וחלק מהחגיגה של החיים עצמם!!

המספרים כראי

וזו כנראה הסיבה שאני מאוהבת במספרים. כי זה בדיוק מה שהם מראים לנו בפשטות גאונית: אין קו. יש ספירלה אחת שמסתובבת שוב ושוב, וכל סיבוב מביא איתו הבנה אחרת, עומק אחר, בשלות אחרת.

המספרים הם בשבילי סמל לכל שלב בתהליך הצמיחה, ועוזרים לי למקם איפה אני בו! אני לא יודעת אם אני מצליחה להעביר לכן כמה שזה משנה את חיי (ואת חייהן של רבות אחרות, שיש לי את הזכות להעביר אליהן את החוכמה הזו הלאה). כלי שעוזר להבין איפה אני בצמיחה שלי בעולם! לא כי אני לא מספיק חכמה ולא יכולה לבד. אפשר ביחד. בורכנו בכלים ובמתנות רבות.

במפגש האחרון של קורס נומרולוגיה אדמה אמרתי לתלמידות שהבחירה שלהן להגיע ללמוד היא מתנה ענקית, שהן רק מתחילות לגלות. שזו דרך לעבור התפתחות עם חמלה לעצמי. לא מתוך קיצורי דרך, לא מתוך ״איך להגיע ליעד כמה שיותר מהר״, אלא מתוך הסכמה לראות את היופי בכל תחנה ושלב בדרך.

ואם כבר אני משתפת, סיפרתי פעם לחבר שהיה בסדנה שלי, ומאז התאהב במספרים (וזה הכי כיף לי בעולם, וואי וואי), שבעולם הנומרולוגיה לא מלמדים מספרים דרך המחזוריות והחיבור לטבע. הוא הביט בי עם פה פעור ואמר: ״מה?? אבל זה כל הקטע המטורף!״ אני מודה על הזכות להבין מיום ליום כמה החוכמה שליבי מנגן ייחודית בעולם, ומסכימה להביא אותה בקול גדול. הללויה.

איך הולכים את זה?

כדי להתחיל ללכת בעולם עם תודעת ספירלה לא צריך לשנות את הכול או להבין הכול. לפעמים כל מה שנדרש הוא רגע אחד של עצירה באמצע היום, ושאלה פנימית פשוטה: איפה אני עכשיו בספירלה שלי?

לא מה לא בסדר, לא למה זה עוד כאן, אלא מה מבקש תשומת לב בסיבוב הזה. אפשר להתחיל לשים לב לתנועות הטבע בתוכנו: לימים שיש בהם יותר אנרגיה ולימים שמבקשים האטה, לעונות של פתיחות ולעונות של התכנסות, ולאפשר לעצמנו להיות בתנועה דומה.

ככל שאנחנו חוזרות לשאול את השאלות האלה, להתבונן בנו ובדרך שלנו בלי ביקורת ובקבלה, משהו בתוכנו מתחיל לסמוך יותר על הדרך. ממש כמו שכדי לפתח שרירים הולכים לחדר כושר, יש כאן הסכמה ללכת לחדר כושר מסוג אחר: חדר כושר תודעתי.

לחיי החיים עצמם, עם כל הצבעים, הצורות והצדדים.