המכשפה שבך

יש קול כזה שמתקיים בתוכנו. הוא לא צועק. לא מנדנד. לא חוזר שוב ושוב כדי לשכנע. הוא פשוט מופיע, פעם אחת, ברוך, בדיוק. וזה כל הסיפור.

הקול הזה, הקול הפנימי, זה שלעיתים נקרא לו ״אינטואיציה״, לעיתים ״תחושת בטן״, ולעיתים בכלל נחשוב שזה היה משהו מקרי ולא באמת חשוב, הוא הלב של החיבור לרוח. והוא תמיד שם. אנחנו פשוט לא תמיד רגילות להקשיב לו.

אם אנחנו מקבלות את זה שאנחנו נשמה בגוף, אם אנחנו מקבלות את זה שיש אלוהים או כוח עליון, אם אנחנו מקבלות את זה שאנחנו יצור רוחני שחוקר את החיים בחומר, איך זה הגיוני שאנחנו מנותקות???? לא יודעות???

את קולטת שאת מחוברת למאגר מידע אינסופי שעובר דרכך???? מעצם היותך את!!!!! כל בן אדם!!!! זה עוצמתי!!!

כולנו מתקשרות. כולנו מכשפות. פשוט קראנו לזה בשם קטן יותר: אינטואיציה.

ההפרדה הזו בין ״תקשור״ ל״אינטואיציה״ היא בסך הכול פער שפחד יצר. כי קל לנו להגיד ״יש לי אינטואיציה״, אבל כשאנחנו קוראות לזה ״תקשור״, זה כבר נהיה משהו מאיים. משהו שמוציא אותנו מהשורה, שם עלינו תג של ״מוזרה״, או מעלה את הפחד הזה: מה אם אני יודעת משהו שאחרים לא? מה אם אחשוף את זה ויצחקו עליי?

כל מי שיצרה משהו חדש

אבל בואי נדבר בכנות: כל מי שיצרה משהו חדש אי פעם, תקשרה את זה. איינשטיין? מתקשר. מי שהמציא את המנורה? תקשר. מוזיקאים, משוררות, אמניות, כולן מחוברות למקום שמעבר למחשבה. כל מי ששינה את פני העולם הביא לכאן משהו חדש שלא היה לפני. מאיפה זה מגיע??? יונג קורא לזה התת מודע הקולקטיבי. אני קוראת לזה חיבור לאלוהות שאנחנו. זו לא סתם השראה. זו שיחה עם היקום.

ותקשור, בסוף, הוא לא איזה כוח על טבעי. הוא פשוט להסכים להיות ערוץ של י צ י ר ה. להסכים לקבל מידע, תדר, רעיון, רגש, ולא לבטל אותו מיד. לאפשר למה שרוצה לעבור דרכי להגיע, לאפשר לי להיות, בלי לעצור את עצמי מהפחד של ״איך אנשים אחרים יראו אותי״. (מהניסיון שלי, 99 אחוז מהאנשים כל כך טרודים בעצמם, שתאמיני לי, לאף אחד לא אכפת איך את תהיי. ואם כן, זו בעיה שלו, שיתעסק בעצמו. מה את עשית לו?)

המכשפה שבי היא זו שמאמינה לי

אז איך מחזירים הביתה את החיבור הזה? איך נזכרות שאנחנו בעצם יודעות? שאנחנו לא צריכות עוד קורס שיסביר לנו איך לחשוב, אלא מרחב שיזכיר לנו איך לסמוך?

התשובה הכי כנה שלי: זה מסע. מסע חיים. מתחילים להאמין. לעצמנו. לקול הזה, הפנימי. למה שעובר דרכנו כשאנחנו לא מנסות לשלוט. כשאנחנו מאפשרות, סומכות ובוטחות.

הרי כמה פעמים שמעת משהו, הרגשת שזה מדויק, ואז ביטלת? אמרת לעצמך ״סתם״, ״זה לא הגיוני״, ״אני לא יודעת באמת״. וכמה פעמים בדיעבד ידעת שידעת? כמה פעמים חשבת על מישהו ואז הוא התקשר? או ראית אותו ברחוב? נו באמת, זה סתם? עוד כמה פעמים תבקשי הוכחה, עד שתחליטי בבחירה מלאה: אני סומכת על עצמי.

המכשפה שבך לא מחכה לאור ירוק מבחוץ. היא נושמת פנימה. היא מתבוננת. היא לא תמיד יודעת להסביר, אבל היא יודעת. והיא לא מחפשת להיות הכי מיוחדת. היא פשוט מסכימה להיות אמיתית. להיות מי שהיא.

בקורס נומרולוגיה אדמה, אחד המשפטים שאני שומעת שוב ושוב מהתלמידות שלי הוא: ״התחלתי להאמין לעצמי״. לא בגלל שלימדתי אותן נוסחאות. לא בגלל שהן זכרו את כל המספרים בעל פה. אלא כי אני מלמדת איך להסכים לשמוע את מה שעובר דרכך, ולתת לזה תוקף.

אני לא מלמדת נומרולוגיה כמו בשיעורי מתמטיקה. אני לא ״המורה שיודעת הכול״. אני באה לעזור לך להיזכר שאת יודעת. שהמספרים הם רק שפה, ואת, את הפירוש. שהקול הפנימי שלך הוא המפתח לדלת של המסתורין.

כל תובנה שעוברת דרכך יש לה מקום בעולם. ואם היא בחרה לעבור דרכך, סימן שהיא מחפשת אותך כדי להיוולד.