יצירת מציאות?

יש ביטוי שחוזר שוב ושוב בעולם הרוח הניו אייג׳י המיוחד שבו אנחנו חיים: ״ליצור את המציאות שלך״. זה נשמע מעצים, נכון? אבל אם נתבונן בין השורות, בין המילים מסתתר לעיתים שורש של בלבול עמוק.

כי כשאנחנו מאמינים שאנחנו צריכים ליצור את המציאות שלנו, אנחנו גם מניחים שבאופן שבו הדברים כבר קורים משהו לא מספיק טוב. שיש בנו או בעולם ״טעות״ שצריך לתקן, שאם רק ״נכוון נכון״ או ״נהיה בתדר גבוה יותר״, אז נזכה בשפע, באהבה, בהגשמה.

אבל מתחת לכל זה מסתתרת תשוקה עתיקה הרבה יותר: התשוקה להיזכר שאנחנו כבר שלמות. שהחיים עצמם, על כל מה שבהם, כבר שלמים.

בעידן הניו אייג׳, המושג ״יצירת מציאות״ הפך לתעשייה שלמה של חוקים, תדרים, טכניקות, רשימות, תאריכים ושערים. 11.11, 9.9.9, 2.2, כאילו יש רגע קסם שבו אם רק נבקש ״נכון״, הכל יקרה.

וכן, גם אני, עד לא מזמן, הכנתי או שיתפתי תרגילים לזימון מציאות. כל פעם ניסיתי לעשות את זה מתוך מקום שלא מוריד מהחוכמה והתבונה הפנימית שלך. הרגשתי שקל לאנשים לפנות לזה, כי כאלה אנחנו, מכורים לפתרונות מהירים. ״אה, את אומרת לי שיש יום שאם בו אני אבקש לשנות אותי או את המציאות שלי, אז יש לזה סיכוי יותר גבוה?״

כבר תקופה הרגשתי שזה לא מסתדר לי עם האמת שלי. כל פעם מצאתי את הדרך שלי, עד שהבנתי שזו לא הדרך שלי. כי אני חושבת שזה חופר לנו בור עמוק בתוכנו. כאילו אנחנו מנסים כל הזמן להנדס את החיים במקום לחיות אותם. מתחפשים לרוחניים, רק כדי לא לפגוש את החלקים בתוכנו שמרגישים חסרים. וכך, במקום להתעורר, אנחנו נרדמים עמוק יותר, לתוך רעיון של ״אני צריך לזמן משהו כדי להיות שלם״.

איפה זה מתחיל

שורש הבעיה הוא לא ברצון לשפע או לחלום, אלא במקום שממנו אנחנו באים לבקש. כשאנחנו מנסים לשנות את המציאות כדי ״להרגיש טוב יותר עם עצמנו״, אנחנו בעצם אומרים: ככה אני לא מספיקה. זו התחפושת הכי מתוחכמת של האגו הרוחני.

כי גם ״תדר גבוה״ יכול להיות דרך לברוח מהעכשיו. גם ״מדיטציה לשפע״ יכולה להיות דרך לא לפגוש את הכאב. ובמקום לאפשר לעצמנו להיות בני אדם שלמים, אנחנו מנסים להיות ״נשמות מוארות״ בלי צל.

אנחנו לא צריכים ״ליצור״ את המציאות שלנו. אנחנו המציאות עצמה שמתעוררת לדעת את עצמה.

לפי חוכמת הקבלה (כפי שאני מבינה אותה), כולנו נשמות שירדו מעולם האינסוף. מקום שאין בו זמן ומרחב, הכל במלאות, הכל אור, אחד, אהבה. בעולם הזה אין התפתחות, כי אין נפרדות. אין קצוות, אין זמן ללכת דרך בתוכו.

וכדי לחוות גדילה, התנסות ואהבה, בחרנו לרדת לכאן. לעולם של גבולות, של דרך. עולם של סוף. נוטים לחשוב שיש לנו או בנו חלק של ״נשמה״, אבל יותר נכון בעיניי להסתכל על זה שאנחנו נשמה בגוף. אור אינסופי בתוך כלי סופי.

הגעגוע

יש בנו געגוע עמוק עמוק עמוק. הלב שלנו זוכר את האחדות. זה געגוע שאין לו מילים, לבית, לחיבור, לביחד כזה שהעולם הדואלי הזה לעולם לא מסתפק בו. הגעגוע הזה הוא מה שמניע אותנו לחפש עוד. עוד ידע, עוד הצלחה, עוד ״שדרוג תדר״.

לנסות למלא את הבור, שהוא רוחני במהות שלו, ב״פתרון״ שהוא חומרי במהות שלו, זה לעולם לא יתמלא. זה בור רוחני שמבקש מאיתנו לשאול את עצמנו: מי אני באמת, מעבר לכל ההגדרות והזהויות שאני שמה על עצמי? למה אני כאן? מה באתי לעשות כאן?

אי אפשר למלא בור רוחני בפתרון חומרי. אי אפשר להשביע את הלב באוכל של השכל.

המקום שממנו אני רואה היום המון מורים ומנטורים מלמדים ״לזמן מציאות״ הוא, לצערי, מקום שלא עונה במהות שלו לבור הרוחני שאנחנו הולכים איתו בחיים. קורה להפך: במקום להתחבר פנימה, אנשים אובססיביים ללמוד את ״החוקים לזימון מציאות״, ומתייחסים לזה כמו ל״פרצה״ ביקום שאפשר לנצל לטובתנו.

שער אחר

אולי ״ליצור מציאות״ זה לא לשנות את מה שקורה, אלא לשנות את האופן שבו אני מביטה במה שקורה. להבין שכל רגע הוא שער. שגם מה שכואב, גם מה שמתבלבל, גם מה ש״לא הולך״, הוא חלק מהמכלול השלם.

החיים לא מחכים שנכוון אותם נכון. הם כבר פועלים לטובתנו, תמיד. לפעמים דרך נחת, לפעמים דרך סערה. אבל תמיד דרך אהבה.

אז בפעם הבאה שמדברים סביבך על שערים, תדרים ומציאויות חדשות, אני רוצה להזכיר לך שער אחר: זה שבתוכך. שער פשוט, שנפתח בכל פעם שאת מסכימה לעצור לרגע, לנשום, ולומר לעצמך:

אני שלמה.
לא כי הכל מושלם,
אלא כי גם בזה, בדיוק כפי שזה, יש שלמות.
איזה פלא אני!