מהי המציאות?

בשנים האחרונות נפגשתי עם מאות אנשים ונשים, במפגשים בעלי אופי רוחני: קריאת מפה נומרולוגית, טיפולים אנרגטיים וכו׳ וכו׳. ושמתי לב למשהו כל כך מרתק! בכל פעם הופיע מולי בן אדם שסיפר לי ״מהי המציאות״.

חלק סיפרו לי כמה קשה במציאות הזו להרוויח כסף, חלק סיפרו לי שבמציאות הזו אין באמת גברים רגישים להיכנס איתם לקשר, וחלק אפילו סיפרו לי שהם ״פשוט לא הדבר הזה״.

פעם חשבתי שהמציאות שלי היא שאני דחויה במערכות יחסים. אז איך הדבר הזה השתנה? איך התחלתי לקבל מציאות שונה לחלוטין, 180 מעלות? איך עזרתי לנשים בתהליכי ליווי איתי ובקורסים שלי להתמיר את חייהן, מנקודת מבט אחת לנקודת מבט אחרת? בואי נתחיל מההתחלה.

כשאני שואלת מהי המציאות, לכאורה התשובה פשוטה. המציאות היא מה שקורה. יש דברים שקרו, יש אנשים שאמרו את מה שאמרו, יש בחירות שעשינו, נסיבות שלא בחרנו. יש עולם שלם שמתקיים גם בלי שנפרש אותו.

ובכל זאת, כשאנחנו מתבוננות לעומק, אנחנו מגלות משהו מרתק: אנחנו אף פעם לא פוגשות את המציאות כשהיא ״נקייה״ לחלוטין מהסיפור שלנו עליה. אנחנו פוגשות אותה דרך זיכרונות, אמונות, ציפיות, פחדים, חוויות ילדות, מילים ששמענו ודברים שלמדנו על עצמנו ועל העולם. אנחנו מביטות החוצה, אבל יחד איתנו מביט גם כל העולם הפנימי שלנו.

המשקפיים

אפשר לדמיין את זה כמו זוג משקפיים שאנחנו מרכיבות על העיניים. העולם נמצא שם. העץ הוא עץ, השמיים הם שמיים, ההודעה שנשלחה נשלחה, והדבר שקרה אכן קרה. אבל צבע העדשה, העובי שלה, השריטות שכבר הצטברו עליה, הדברים שהיא מגדילה והדברים שהיא מטשטשת, כל אלה משפיעים על האופן שבו נראה לנו העולם שמולנו.

וזה אולי אחד הדברים הכי משחררים והכי מאתגרים לגלות: לפעמים אנחנו משקיעות את כל האנרגיה שלנו בניסיון לשנות את הנוף, כשחלק מהתנועה האפשרית נמצא דווקא בבדיקה עדינה של המשקפיים שדרכם אנחנו מסתכלות עליו.

שתי נשים, אותו יום, שתי מציאויות

דמייני שתי נשים שמקבלות באותו שבוע תשובה שלילית למשהו שהן מאוד רצו. האחת אומרת לעצמה: ״ידעתי. שום דבר אף פעם לא מסתדר לי. כנראה שאני פשוט לא מספיק טובה.״ השנייה מרגישה אכזבה עמוקה. אולי היא אפילו בוכה, כועסת ומתכווצת. אבל אחרי זמן מה היא שואלת: ״מה אני לומדת מכאן? האם אני רוצה לנסות שוב? האם יש דרך אחרת? אולי זה מכוון אותי למשהו שעוד לא ראיתי?״

האירוע החיצוני דומה, אבל החוויה הפנימית שנוצרת סביבו שונה לחלוטין. לא מפני שאחת ״חיובית״ והשנייה ״שלילית״. החיים הרבה יותר עמוקים מזה. אלא מפני שכל אחת מביטה דרך מערכת אחרת של אמונות, זיכרונות ומשמעויות.

לאחת, ״לא״ הוא הוכחה לכך שהיא אינה ראויה. לשנייה, ״לא״ הוא כאב, אבל הוא לא בהכרח הופך לפסק דין על כל מי שהיא.

כל אחת רואה דרך הטבע שלה

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בנומרולוגיה אדמה הוא שהיא לא מלמדת אותנו לחפש דרך אחת נכונה לראות את החיים. להפך. היא מלמדת אותי שוב ושוב כמה שונות אנחנו זו מזו, וכמה עמוק הטבע הפנימי שלנו משפיע על האופן שבו אנחנו חוות את המציאות.

יש מי שרואה את העולם דרך משקפיים של עצמאות ותנועה, ולכן עצירה יכולה להרגיש לה כמו אובדן חופש. אחרת רואה את העולם דרך צורך עמוק בחיבור ובשייכות, ולכן מרחק קטן בתוך מערכת יחסים יכול להרגיש לה כמו איום גדול. אף אחת מהן אינה טועה. אף אחת מהן אינה ״רגישה מדי״, ״קשה מדי״, ״חרדתית מדי״ או ״לא זורמת מספיק״. כל אחת פוגשת את החיים דרך מבנה פנימי אחר.

וכשאנחנו לא מכירות את המבנה הזה, אנחנו עלולות לבזבז שנים בניסיון להרכיב את המשקפיים של מישהי אחרת.

אנחנו מסתכלות על אישה אחרת שמצליחה לפרוח בתוך סדר, ומחליטות שגם אנחנו חייבות תוכנית מדויקת לכל שעה ביום. אנחנו פוגשות מישהי שמקבלת החלטות מהר, ומניחות שמשהו בנו מקולקל כי אנחנו זקוקות לזמן. ואז קורה משהו שאני רואה שוב ושוב: במקום לבדוק אילו תנאים תומכים בטבע שלנו, אנחנו מסיקות שאנחנו פשוט לא מצליחות להיות כמו שצריך. שאנחנו ״לא טובות״.

מה אם לא נכשלת בדרך? ואולי פשוט הסתכלת על עצמך דרך משקפיים שלא נוצרו בשבילך?

המשקפיים נולדו מסיבה

חשוב לי לעצור כאן ולהגיד משהו. המשקפיים שאנחנו מרכיבות היום לא הופיעו משום מקום. הם נוצרו מתוך חיים שלמים.

אם למדתי שהעולם אינו יציב, יכול להיות שפיתחתי יכולת מופלאה לזהות כל שינוי קטן סביבי. אם גדלתי בתחושה שאהבה תלויה בהתנהגות שלי, יכול להיות שהפכתי רגישה מאוד לצרכים של אחרים. אם חוויתי אכזבות רבות, אולי למדתי לא לצפות ליותר מדי, כדי להגן על עצמי מפני כאב. אם שוב ושוב הרגשתי שלא רואים אותי, אולי היום אני נכנסת לחדר ומיד בודקת אם יש לי בו מקום.

העדשות שלנו נוצרו מתוך חוכמה. בשלב מסוים הן עזרו לנו להבין את העולם, להסתגל אליו, לשמור על הלב ולהרגיש מעט יותר בטוחות.

ולכן המטרה אינה לקחת אותן מאיתנו בכוח. המטרה אינה לכעוס על עצמנו על כך שאנחנו ״רואות לא נכון״. המטרה היא להתחיל לזהות. להחזיק את המשקפיים ביד ולהסתכל עליהן בסקרנות: מה הן מגדילות? מה הן מקטינות? איזה צבע הן נותנות לעולם? האם הן עדיין משרתות אותי היום? והאם יש עוד דרך לראות?

השאלה הזו, האם יש עוד דרך לראות, יכולה לפתוח עולם שלם, גבירותיי ורבותיי.

מה עוד אפשרי עבורי?

אני אוהבת את השאלה הזו. לא מפני שהיא מבטיחה שכל מה שנרצה יופיע מיד, אלא מפני שהיא מזכירה לנו שהדבר שאנחנו רואות כרגע אינו בהכרח כל מה שקיים.

מה עוד אפשרי עבורי? זו שאלה שאינה דורשת תשובה מיידית. היא פותחת חלון.

אולי קיימת דרך פעולה שעוד לא חשבתי עליה. אולי יש אדם שאוכל לבקש ממנו עזרה. אולי הדבר שאני מנסה להשיג בדרך מסוימת יכול להגיע אליי בצורה אחרת. אולי מה שנראה לי כמו סוף הוא שינוי צורה. אולי אני יכולה להרגיש אחרת בתוך אותה מציאות, עוד לפני שכל הנסיבות השתנו. אולי יש אפשרות שאני עדיין לא מסוגלת לדמיין, פשוט מפני שעד היום כל המחשבות שלי נעו בתוך גבולות המוכר.

יש משהו יפה בידיעה הזו: המוח שלנו יודע לדמיין בעיקר על בסיס מה שכבר פגשנו. אבל החיים אינם מוגבלים רק למה שהצלחנו לדמיין.

כמה דברים יפים קרו לך בחיים בצורה שלא היית יכולה לתכנן מראש? כמה אנשים נכנסו אליהם במקרה? כמה החלטות קטנות שינו מסלול שלם? כמה פעמים הסתכלת לאחור וגילית שהסיפור שחשבת שאת נמצאת בו היה רק פרק קטן בתוך סיפור גדול הרבה יותר?

אנחנו רגילות לבנות את העתיד מחומרי הגלם של העבר. אבל מה אם העתיד אינו חייב להיות רק גרסה משופרת של מה שכבר הכרנו? מה אם יש אפשרויות חדשות, שאינן נמצאות עדיין בתוך אוצר המילים שלנו?

לא כל משקפיים צריכות להישבר

אני חושבת שלפעמים בעולם ההתפתחות האישית יש לחץ גדול ״לשנות אמונות״, ״לפרוץ דפוסים״, ״לשחרר את כל מה שמגביל״. ובלי לשים לב, נכנסנו לעוד לופ של הלקאה ושל ״צריך״, אבל הפעם בתחפושת של ״רוחניות״.

אולי לא כל משקפיים צריכות להישבר. לפעמים אפשר להניח אותן לרגע ולבדוק איך הדברים נראים מזווית אחרת. ולפעמים נגלה שהעדשות האלה עדיין חשובות לנו, אבל אנחנו כבר לא חייבות להרכיב אותן בכל רגע ובכל מקום.

לדוגמה: אישה שלמדה להיות עצמאית יכולה להמשיך להיות חזקה ועצמאית, ובמקביל ללמוד שיש רגעים שבהם בטוח לבקש עזרה. אישה שהפכה רגישה לצרכים של אחרים יכולה לשמור על הרגישות היפה הזו, וללמוד לכלול בתוכה גם את עצמה. אישה שאוהבת סדר אינה צריכה להפוך לספונטנית כדי להיות ״משוחררת יותר״. היא יכולה ללמוד ליצור לעצמה סדר שתומך בה, ובתוכו להשאיר חלון קטן להפתעה. אישה שזקוקה לחופש אינה צריכה להכניס את עצמה למסגרת נוקשה. אולי היא צריכה ליצור מבנה גמיש מספיק כדי שהחופש שלה יוכל להחזיק מעמד.

זו אחת המתנות הגדולות של היכרות עמוקה עם הטבע שלנו: אנחנו מפסיקות לנסות לתקן את מי שאנחנו, ומתחילות ללמוד איך לעבוד איתה.

שינוי פנימי יכול לשנות עולם שלם

לפעמים אנחנו מחכות שהחוץ ישתנה כדי להרגיש אחרת. כשהעסק יצליח, ארגיש בטוחה. כשהזוגיות תהיה בדיוק כמו שאני רוצה, אירגע. כשאגיע למשקל מסוים, אוהב את עצמי. כשיהיה לי מספיק כסף, אתחיל ליהנות. כשהתשובה תגיע, אוכל לנשום.

וזה הגיוני. נסיבות חיצוניות באמת משפיעות עלינו. אבל לפעמים קורה ההפך, ושם, כפי שהחיים לימדו אותי, ההשפעה עוצמתית הרבה יותר: משהו משתנה בתוכנו, ופתאום העולם כולו נראה אחרת.

אותה אישה שבעבר נתפסה בעינינו כמאיימת, נראית פתאום כאדם שפשוט שונה מאיתנו. ההזדמנות שלא העזנו לגשת אליה פתאום נראית אפשרית. העיכוב שגרם לנו להרגיש כישלון הופך לזמן שמאפשר לנו להתכונן. הגבול שפחדנו להציב מתחיל להרגיש כמו אהבה עצמית.

לא תמיד הנוף השתנה. לפעמים אנחנו החלפנו משקפיים. ומפני שהתחלנו לראות אחרת, גם בחרנו אחרת. ומפני שבחרנו אחרת, נפתחו דרכים חדשות.

וכאן התודעה והחומר מתחילים לרקוד יחד. המחשבה משפיעה על הבחירה. הבחירה משפיעה על הפעולה. הפעולה פוגשת את העולם. העולם מגיב. התגובה יוצרת מידע חדש. והמידע החדש יכול לעזור לנו לעדכן שוב את המפה הפנימית.

כך מציאות משתנה. לפעמים לא בנס, אלא בתנועה קטנה, כמעט בלתי נראית, שהתחילה ברגע שבו הסכמנו לשאול: האם יכול להיות שיש עוד אפשרות?

״ברגע שבו את נעשית מודעת לכך שקיימת מציאות אפשרית אחרת, התודעה שלך כבר מתחילה להשתנות.״ ד״ר ג׳ו דיספנזה